מאת: מרכז גמילה בראשית
את הסיפור הבא כותבת לנו אשתו של מכור לשעבר שטופל אצלנו, כחלק ממסגרת התרפיה שלה.
“גיליתי שבעלי מכור לקוקאין. אני שוקלת לעשות צעד דרמטי ולצאת מהבית, אבל אני חוששת. מה עלי לעשות?” המילים הללו הדהדו במוחי בעודי בוהה בתינוק שלי בן החודש, שישן בזרעותיי. רציתי מאוד להעלות את המילים על הכתב אבל גם מאוד פחדתי, כי זאת מעין גושפנקא שזה באמת קורה.
בעלי ואני נכנסנו לפרק הזה בחיינו עם חלומות על זוגיות אוהבת ושמחה שבהורות כמו כל זוג בשלב זה של החיים. כבר לא צעירים, בני 36. לא ידעתי שהאגדה שלנו תפנה בקרוב את מקומה לסיוט הזה שנקרא קוקאין, מאבק שיאתגר את הקשר שלנו ואת הנחישות של הלביאה שבי כאם טרייה.
שנה לנישואינו נתקלתי במציאות מאכזבת מאוד. גיליתי שבעלי פיתח התמכרות לקוקאין. מציאות שהוסתרה מתחת לפני השטח, בעוד מעל פני השטח הכל כאילו מושלם. הגילוי היכה בי בהפתעה והותיר אותי מבולבלת, כועסת ומוצפת.
במבט לאחור, אני נזכרת בזמנים שבהם הבחנתי בהתנהגות החשאית שלו סביב הקוקאין. האמנתי בתמימות שהפינוק המזדמן שלו הוא בדיוק זה – פינוק מדי פעם. והוא הבטיח לי שזה רק באירועים מיוחדים כמו חתונות או מסיבות של החבר’ה ושהוא אף פעם לא קונה את החומר, אלא רק מצטרף במידה ומישהו קנה. בטיפשותי, קיבלתי את זה כחלק מעברו, ומשום מה חשבתי שבסופו של דבר יתבגר ויתגבר עליו.
ככל שחלף הזמן, הגבול בין מזדמן להרגל היטשטש, והתחלתי לראות את האמת. וזה קרה בבית שלנו, ממש מתחת לאף שלי, כשהוא האמין שאני מתקלחת. ובפעם השנייה תפסתי אותו על חם דרך המצלמה ששמנו בחדר העתידי של התינוק. העובדה שהוא הסתיר זאת מפני הייתה סכין בגב. התעמתתי איתו בלב כבד. קולי ממש רעד כשהבעתי את הפחדים והחששות שלי מהמצב שלו.
ראיתי בעיניים שלו את החרטה והבושה שגרמה לו ההתמכרות שלו. הוא הבטיח לעצור, ולשים קץ להתמכרות שלו לסם עוד באותו ערב. אבל הבטחות, כמו שלמדתי במקרה של הקוקאין, קשה לקיים כאשר כוח ההתמכרות חזק יותר מכוח הרצון של האדם. המילה היא לא מילה ולא שווה שום דבר.
הייתי אמא טרייה, וכשהחזקתי את התינוק לא יכולתי להשתחרר מתחושת הבדידות שאפפה אותי. הפחד לספר את האמת למשפחה וחברים, הפחד לקום ולעשות מעשה למרות שאת יודעת שאין עם מי לדבר. ההתמכרות של בעלי הפכה את ביתנו לשדה קרב של אמון, פחד וחוסר ודאות.
נואשת להכוונה כלשהי ותחת רצון להישאר אנונימית כתבתי באחד הפורומים. זה המקום היחידי שהרגשתי שאני יכולה להעלות את הפחדים של כתב ולבקש עצות ממי שאולי כבר היו שם. חוץ מתשובות ביקורתיות וארסיות שכידוע לא חסרות בארצנו, קיבלתי המלצה על מרכז גמילה מסמים בבאר שבע שעוזר בהצלחה למכורים להתגבר על ההתמכרויות שלהם. הגישה של המרכז כך נכתב היא יותר הוליסטית, ומתייחסת להיבטים הפיזיים, הרגשיים והפסיכולוגיים של ההתמכרות.
בלב כבד ושביב של תקווה, העליתי את הרעיון בפני בעלי. זה לא היה ממש רעיון, אלא למעשה הוא קיבל אולטימטום – זה או אני והילד, או הקוקאין. הוא חשב על זה כחמש שניות והסכים. אולי ההכרה שלו בחומרת ההתמכרות שלו או האהבה לילד שלנו היא שהביאה להחלטה הזו. בלי קשר, מבחינתי זה סימן את תחילתו של פרק חדש בחיינו.
הנסיעה לבאר שבע, סה”כ נסיעה של שעה, הייתה מלאה דמעות ובכי מהצד שלי. בעלי היה בעיקר המום שזה קורה. יוסי בעליו של המרכז קיבל אותנו בזרועות פתוחות, והציע תמיכה כמה שאפשר.
עם הזמן, כשצפיתי בבעלי מתמודד עם ההתמכרות שלו בכל פעם שיצא הבייתה, הייתי עדה לשינוי לטובה. הגישה הטיפולית של המרכז עזרה לו להבין את הסיבות השורשיות להתמכרות, והעניקה כלים להתמודדות עם טריגרים ומאנצ’יז.
דווקא דרך האתגרים, המשפחה שלנו מצאה כוח. המרכז לא רק סיפק לבעלי את הכלים להתגבר על ההתמכרות שלו אלא גם נתן לי תמיכה מלאה וארסנל שלם כיצד לפעול בנוכחות בעלי. השתתפתי גם בפגישות ייעוץ שעזרו לי לנווט את הרגשות שלי ולבנות מחדש את האמון שלי בשותפות שלנו.
התמכרות היא מאבק שמשפיע לא רק על הפרט אלא גם על האנשים היקרים לו. עם זאת, עם המשאבים, התמיכה והנחישות הנכונים, ריפוי אפשרי. אני מאמינה שיש תקווה לכל מכור בישראל אם רק יוקף במעטפת הנכונה. ההתמודדות עם הסם קשה ואני כל כך מודה למלאכים שעזרו לנו.
מנסיוני אין מה לנסות להתעלם או להסתיר את המצב. אם הייתי קצת יותר מעורבת במהלך ההריון ונגישה לבעלי אולי הייתי יכולה למנוע את המדרון החלקלק הזה שהגענו אליו ולעצור את ההתמכרות לסמים בזמן.
היום אני עדיין אמא לביאה ובעלת הבית בהמון מובנים, וגם מתכננים כבר ילד שני. הרבה אור יש בקצה המנהרה.
