מאת: תמר שמעון
שני דברים מרכזיים עשינו היום בקבוצה במרכז גמילה “בראשית”.
קודם כל, כיווננו את המבט פנימה – הנחנו זוג עיניים בצד האחורי של הראש כדי להיטיב לראות את המחשבות. להתבונן, לנטרל שיפוט, להיות עדים למה שמתרחש אצלנו בראש.
דבר שני, לאט-לאט ובהדרגה, מסרנו את עצמנו אל כוח הכבידה. אפשרנו לכל נשיפה של אוויר לשחרר משקל מגופנו אל האדמה, להרפות מתחים, להקל עומסים, לוותר על מה שמיותר ולפנות את מה שלא נחוץ.
השילוב של שתי הפעולות האלה יצר קסם גדול בחדר. במעגל השיתוף בסוף, המשתתפים דיברו על רוגע. גם כאלה שניגשתי אליהם תוך כדי, שדיברו איתי על מחשבות שמטרידות ואפילו מטריפות אותן, גם הם דיווחו על רגיעה.
איך זה קורה?
ההתבוננות המדויקת, הסבלנית והלא-שיפוטית מביאה מודעות למחשבות ולתחושות הגוף, מודעות שהולכת ומתחדדת.
ההרפייה המודרכת וההדרגתית גורמת לגוף לנוח, ויחד עם זאת העירנות החיונית מתגברת.
אלה כלים פשוטים, זמינים, יומיומיים, ועם זאת כל כך לא נגישים לרובנו בקצב הדוהר של החיים.
כשאני נחה, הגוף והתודעה שלי יכולים סוף-סוף להפריש רעלים שהצטברו בהם במשך שנים רבות.
כשאני נחה, אני מאפשרת לתאי הגוף שלי להתחדש.
כשאני נחה, אני מאפשרת למחשבות שלי לשוב ולהתארגן.
כשאני נחה אני מאפשרת לכוחות של ריפוי לפעום בתוכי ולהשפיע גם על סביבתי.
עוצמת הדיבור ורכות התנועה בסוף ההרפייה המתבוננת הזאת היו העדות הטובה ביותר לאפקטיביות המדהימה שלה.
במעגל השיתוף, היינו קשובים יותר זה לזה. יכולנו להשהות את המבט בעיניים קצת יותר. חייכנו מבפנים, בטבעיות. התחושה בגוף הייתה כבדה, שורשית, מקורקעת, ועם זאת הרגשנו קלים בהרבה.
מנוחה היא קסם.
