מאת: מערכת ווילה בראשית
גמילה מסמים אל הדרך המוארת כל חוויה חיצונית היא מצע להתבוננות, הזדמנות להעמיק עוד פנימה ולבדוק איזה כפתור נלחץ, איזה מנגנון הופעל, מה נרשם בראש ובגוף.
יש לי איזה נטייה או צורך לתעד במילים ולחשוף את ההתרחשויות הפנימיות האלה, שצובעות כמו תמונות נוף בצבעי מים את רקע הנפש, וחולפות.
זה תופס אותי באוטו בדרך לעבודה.
הכלים בכיור, הכביסה על החבל, סמלים מטרידים של הישרדות סיזיפית, לא נגמרת, מה שלא נעשה ומה שעוד נותר לעשות מה שכבר קרה ומה שלא יקרה עוד.
האנרגיה העצומה שאני מבזבזת על לסנן, למחוק, לא להרגיש, לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות, הזעם והאלימות כמו חיות טרף, עטות בטפרים חדים ושיניים חשופות על הפגר.
כמה קשה לי לפעמים להשתנות.
שורטת את פניי ותולשת שיערות, מקוננת כמו מתוך טירוף על מה שחדל ואיננו עוד, מתחננת ביבבות לאיזו הארה או אולי התנתקות, משהו שיוציא אותי מתוך גבולות הגוף וישחרר מעליי את הגלימה הכבדה שכתפיי נושאות.
בסוף, זה כל כך בנאלי, כל כך פשוט.
אני רגועה כשאני מרגישה אהובה ושייכת.
זה קורה במרכז גמילה בראשית
אני נבהלת כשאינני מרגישה כזאת.
